מסע אל זוגיות מוצלחת

" רק כאשר היא הייתה מוכנה לשחרר את המושכות, החיים שלה יכלו לזמן לה את הזוגיות שהיא ייחלה לה."

זהו סיפור שמתחיל בשאלה בנוגע לזוגיות, אשר אט אט מוביל אותנו אל עבר חקר דפוסי התקשורת, להסב מבט אל האוטומציה שתפסה מקום זמן רב מדי בחיינו, כך שגורמת לנו לפגוע באחרים וגם בעצמנו, על ידי כך שאנו מרחיקים מעצמנו את מה שאנו הכי זקוקים לו לפעמים, במקרה הנוכחי, קשר יציב שעומד אל מול שיני הזמן, כזה שמסמל את הבחירה בטוב, הבחירה בדרך בריאה ונכונה יותר.

לירון (שם בדוי) הגיעה אלי אחרי פרידה מעוד זוגיות שלא הצליחה, ששיכתבה את הדפוס שהיא רצתה כל כך להימנע ממנו, היא הביטה בי מיואשת ואמרה: "כבר אין לי כוחות להתמודד עם זה שוב, שוב לנסות ולהתאמץ, שוב לפתוח את הלב אחרי כל הפרידות הללו, זה לא נראה לי דבר אפשרי בכלל!". היא שאלה בצעקה לחלל החדר: "איך אני ממגנטת אלי שוב ושוב את אותה זוגיות? איך זה קורה לי?". שאלה שאותתה לי שהיא למעשה מבקשת תשובה מהחלקים הלא מודעים שלה, בעיניי, היא אמרה את זה כדי שכל החלקים שבה ישמעו את השאלה ויחוו את התסכול שמתלווה לכך מזה שנים.

השבתי לה: "אני עוד לא יודע, אך אני בטוח שנמצא יחד בתהליך כמה תשובות שיכולות לשפוך אור ובהירות על הסיפור שאת מביאה איתך". הרגשתי שיש כאן הזדמנות לחשוף בפנינו רמזים ועדויות לדפוסי התקשורת שלה, שאולי קשורים באופן לא מודע לבחירה שלה באותם בני זוג באופן עקבי.

היא נראתה סקפטית, הנחתי שהייתה זו הפסימיות שדיברה. "זה לא זמן לחקור ולחפור", ציינתי והוספתי הסבר שיפשט קצת: "קודם כל, ניתן מקום לתסכול ולכאב על אובדן הזוגיות, גם אם הפרידה עצמה לא כואבת לך, הפרידה מהמרחב הזוגי גם עשויה לכאוב וליצור סוג של משבר, על ידי זה שניתן לו מקום, הוא לא יוכל להפריע לך במהלך הדרך".

התחלנו את המסע יחד, הקשר שלנו בחדר הטיפולים היה מיקרוקוסמוס לעולם הזוגי שלה דבר שלגיטימי שיקרה במרחב הטיפולי. בקשר בינינו יכולתי למצוא את הדינמיקה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בזוגיות, למדנו יחד על האופי שלה ועל האוטומט שלה, שכמו אצל רובינו משפיע על 90% מהבחירות שלנו ועל ההתנהלות שלנו.

מהסיפורים שלה, השתמעי כי היא סיגלה לעצמה אופי של שורדת חזקה, אחת שתמיד שולטת בעניינים, בכל תחום בחיים שלה, וגם בקליניקה היא הייתה "כשידה על העליונה". יכולתי להציע תרגיל כלשהו, נאלצתי להלך בין טיפות השליטה שלה, ולהנגיש לה את הדברים בצורה כזו שהיא תהיה זו שבוחרת בכל אחד מהצעדים שעשינו יחד בקליניקה. הרגישות למטופל מאפשרת לי לקבל את הביטחון שלו בי ובתהליך מקביל, כך גם את הביטחון שלו בעצמו.

 

דפוס השליטה שאפיין את התקשורת שלה, גרם לה למגנט אליה בני זוג תלותיים, דבר שסלדה ממנו ולמשך זמן, גרם לה לנתק את הקשר. היא שיתפה בכנות: "החלום שלי זה למצוא בן זוג שיהיה חזק", מאחורי מילים אלה הגיע מסר נוסף שביקש להישמע: "..אבל, אני גם מפחדת להיות תלויה בו" אמרה בגילוי לב, תוך שהיא נושמת נשימה עמוקה. המשך המשפט הזמין אותי להביט על התהליך מזווית אחרת, היא למעשה פחדה מהלקים החלשים שלה. מנקודה זו, בחרתי להזמין אותה לדיאלוג עם עצמה: "מה יקרה אם יראו את הנזקקות שלך? לפני כן, מה יקרה אם את תכירי בה?"

במהלך המפגשים, המתח בין שני החלקים החלשים לאלו שזקוקים לשליטה התבטא בקליניקה, היא למדה לשמוע את הפחד שעולה כאשר היא מתחילה להרגיש שהיא "מאבדת שליטה" בתהליך הטיפולי, בתרגילים השונים ובשיחות העמוקות. הצעד החשוב הראשון היה להכיר בפחד ולהיות איתו. ברגע שהרגשתי שזה לא מאיים מדי, הזמנתי אותה לעשות צעד אמיץ נוסף וכך התקדמנו בצעדים מדודים ובטוחים.

אותו דו-שיח פנימי, בין החלק השולט לבין החלק שרוצה שיאחזו בו בעדינות, קיבל ככל הנראה מקום גם בקשר המיקרוקוסמי שלנו, והמחיש מחדש שהעבודה בקליניקה אכן מאפשרת למטופל לעבוד על הדברים החשובים לו בחיי היום יום שלו ולהקביל את הלקחים, העוצמות וההצלחות במסגרת עבודה הטיפולית, אל החיים שלו עצמו.

כפסיכותרפיסט שעובד הרבה עם הגוף, רציתי להמחיש ולתת תוקף לתחושות דרך תרגול גופני: "אני מזמין אותך להניח את כפות הידיים שלך בינינו, כשהן פרוסות כאשר כף היד מופנית כלפי מעלה, אני, ברשותך, אניח את הידיים שלי מעל". הזמנתי אותה לבחון את התחושות שלה בפוזיציה הזו, האווירה הייתה רגועה, לאחר כדקה הזמנתי אותה להחליף איתי את המנח, כך שהיא תניח את כפות הידיים שלה מעל כפות הידיים שלי. רק ההזמנה שאני אהיה זה שאחזיק את כפות הידיים שלה עוררה פחד גדול, יכולנו לשמוע ביחד את כל הפחד של לתת למישהו אחר להחזיק אותה. למרות שהעבודה הייתה רק דרך כפות הידיים, היה אפשר להרגיש כי הגוף-נפש שלה היה כל כולו בתהליך: היא רעדה מתחושת חוסר שליטה, הדיבור שלה היה מגומגם וקטוע, הגוף הגיב כאילו הוא במצוקה כשהוא הזיע והיה דרוך.

אולם, היא בחרה לעשות את הצעד ולהתמסר לתהליך למרות כל התגובות הגופניות שהיו נוכחות מאוד. היא הסכימה להרפות ולתת למישהו אחר להחזיק אותה, זה אומר שהיא גם הסכימה לסמוך. החלפנו מספר פעמים נוספים את מנח הידיים בינינו, דפיקות הלב הלכו ונרגעו, הרעידות קטנו ותחושות חדשות של התרגשות עלו בחדר, זה עדיין היה לה מוזר להרגיש את זה ולהסכים, אבל היא פתחה לעצמה מרחב חדש, בו היא לא תמיד צריכה להיות בשליטה ודרוכה לפעולה. אמרתי לה בחיוך רחב תוך כדי שהחזה שלה מתמלא באוויר ונשימותיה נעשו סדירות: "אני גאה בך".

ממבטי, רק כאשר היא הייתה מוכנה לשחרר את המושכות, החיים שלה יכלו לזמן לה את הזוגיות שהיא ייחלה לה. שמחתי מאד שהיא שיתפה אותי כעבור מספר מפגשים: "פגשתי בחור עוצמתי, שלא צריך אישה שתחזיק אותו ובאותה נשימה – נוח לו להיות ליד אישה חזקה!". כמובן שהדיאלוג של להיות חזקה מול הפחד שיראו אותה ואת החלקים הפגיעים שלה המשיך לקבל מקום ועיבוד בחדר הטיפולים, ככל שהיא המשיכה בטיפול ובעיבוד הפחדים, היא יכלה להיות נוכחת יותר בזוגיות שלה ולאפשר לה להתקיים ממקום זוגי מאוזן ובשל.

לכל אחד יש את הסיפור האישי (שלא קשור לבן הזוג שלו) שהוא מביא אותו אל הקשר הזוגי. לירון הצליחה להגיע לתובנות בזכותן עצרה בשתי ידיה את הדפוס שלה שמנע ממנה להיות בזוגיות שהיא רוצה. ומה הסיפור של לירון מעורר בך? אילו מחשבות ורגשות? אשמח לקבל ממך שיתוף, אני זמין לכל התייעצות ואני בהחלט מאמין בכוחו של תהליך ובכוח הטמון בכל אחד מאיתנו.

לסיפורים נוספים מחדר הטיפולים